מעבר לידע- איך ומה כדאי לנו לא לדעת על הוראה

עידו גדעון

בשנים האחרונות מתחזקת ההבנה כי מורות משתפרות בפרקטיקה שלהן כאשר הן חוקרות אותה בצוותא. בפוסט קודם הציגו מירית ורותם את מחקרם של פרופסור אילנה הורן ושותפיה, לפיו מורות לומדות הכי טוב כאשר הן עוסקות יחד בבעיות שנובעות מההוראה שלהן (Problems of Practice), ודווקא פחות לומדות משיתוף של סיפורי הצלחה. כאן אמשיך לעסוק בלמידה מתוך בעיות, ואתמקד בתפקידה המכריע של אי-ודאות בשיח פדגוגי. הטענה המרכזית היא שקהילות חקר הפרקטיקה במהלך השקפה נועדו לאפשר למורות לחלוק לא רק ידע אלא גם (ואולי בעיקר), רגעים של אי-ודאות.

*

בנאום מפורסם שנשא בפני מורים ארצישראליים בשנת 1933, תיאר גדול הדעת מרטין בובר מצב מוכר למדי לכל מורה מתחילה:

מורה צעיר נכנס בפעם הראשונה לכיתה כעומד ברשות עצמו, לא עוד כתלמיד סמינריון הבא להעיד על כשרו. הכיתה נתונה לפניו כעין ציור בזעיר אנפין של עולם האדם, והוא מגוון כל כך, מלא סתירות כל כך, נמנע ההשגה כל כך. המורה חש: "הנערים הללו לא ביררתים לי, הוצגתי לכאן ועלי לקבלם כמו שהם- ובכל זאת, לא כמו שהם ברגע זה- אלא כמו שהם לאמיתם, כמו שהם עלולים להיעשות. אבל כיצד אכיר, מה חבוי בהם, ומה אעשה כדי להלבישו צורה?[1].

(עם ועולם, על חינוך האופי, עמ' 373)

כרגיל אצל בובר, תשומת הלב מופנה ל-"כאן ועכשיו" של ההוראה היומיומית, ולא לרעיונות גדולים או אידיאולוגיים. המורה המסכן חש, אולי לראשונה בחייו, אי-ודאות גדולה ומרתיעה: פתאום עולים כל הדברים החשובים שהוא לא יודע על התלמידים שמולו ועל הוראה. כמובן, בובר מדגיש, זו הפעם הראשונה שלו כמורה לבד מול כיתה. תחושת האי-וודאות (ואפילו פאניקה קלה) מובנת. האם מורות מנוסות חוות פחות רגעי אי-ודאות? כנראה שכן. אבל אפילו מורה ותיקה לעיתים לא יודעת מה לעשות: מול תלמיד בודד או כיתה שלמה, בזמן שיעור או לפני מבחן בית-ספרי. כבר לפני יותר ממאה שנה הצביע ג'ון דיואי על חשיבותם של רגעי אי-ודאות כאלה ללמידה. בעצם, טען דיואי, כדי ללמוד אנחנו חייבים לעסוק בבעיות חדשות- כלומר כאלו המעוררות בנו אי-ודאות מסוימת לגבי פתרונן. כשאני נתקל בבעיה שאני לא יודע לפתור, אני חייב לעצור ולחשוב.

אבל מתי יש זמן לחשוב בשגרה המוטרפת של חיי בית-הספר? לאחרונה, בפוסט אורח, תיאר בפנינו פרופסור ויו אליס את שגרת חקר הפרקטיקה הקבועה בבתי הספר הסיניים בתור חלק בלתי נפרד ממערכת השעות. בפוסט האחרון, סיפרה המורה אושרית פרץ מבית הספר נווה מנחם על שעת הצוות השבועית המוקדשת ללמידה מקצועית משותפת. בדומה לשתי הדוגמאות הללו, גם קהילות חקר הפרקטיקה במהלך השקפה נועדו לאפשר למורות זמן "לעצור ולחשוב".

אין ספק שההתמודדות עם מצבי אי-ודאות היא חלק מרכזי מאוד במקצועיותן של מורות. לעיתים קרובות מדי אנחנו נוטים להתעלם ממצבים אלו או להתמודד איתם לבד. ואולם, כפי שעולה מהפוסט הקצר הזה, טוב נעשה אם נעמיד את המצבים הללו במרכז הלמידה המקצועית שלנו במסגרת קהילות החקר.

 

[1] הנאום פורסם כמאמר שנקרא "על חינוך האופי" ובהמשכו עוסק בובר בהשפעת המורה על תלמידיה ותלמידותיה, ומציג שאלות ודרישות רלוונטיות מאוד לימינו.