"נגמר הזמן…אז בואו נעשה סבב ותגידו במילה מה לקחתם מהמפגש היום?" ככה עושים רפלקציה?

איתי פולק

אהיה גלוי אתכם. אני לא אוהב את המילה רפלקציה. אני סולד ממילים אופנתיות. או שאני אוהב לחשוב על עצמי כמי ששונא מילים אופנתיות? בעצם, זו אחלה התחלה של רפלקציה. אז למה אני חושב שאני לא אוהב את המילה הזאת?

בשביל זה אני צריך קצת להתבונן על עצמי מבחוץ. אולי זה מה שאני לא אוהב במילה הזאת. איך אפשר להסתכל על עצמך מבחוץ? וחוץ מזה אני עסוק עכשיו. אני כותב פוסט. אולי כשאסיים יהיה לי זמן לצאת ולהסתכל על עצמי. אבל בינינו, בסוף הרי אף פעם לא נשאר זמן, אז כנראה שנוותר  על הרפלקציה גם הפעם. 

כמנחה קהילה מצאתי את עצמי שוב ושוב מאפשר לחלק הזה של המפגש להתמסמס. אולי בגלל שקצת נרתעתי מהמילה הזאת או מהרעיון שחשבתי שהיא מייצגת. לרפלקציה אף פעם לא נשאר זמן. כלומר לא הקדשתי לה זמן. חשבתי שכולם מרגישים שחפרנו עכשיו שלוש שעות, אז לעשות עכשיו מטא-חפירה ולחפור בשאלה איך הייתה החפירה?! אתה לא רואה טרקטוריסט יוצא מהמחפרון בסוף היום, מתבונן בערמת האדמה שנוצרה ליד הבור שחפר ומהרהר לעצמו מה הוא לוקח מהיום הזה. אפילו אגלי הזיעה שלו מאיצים בו להתנדף ולהניח להם להתפוגג באוויר מסביב.

לשאלה "מה אתם לוקחים מהמפגש היום" יש ערך. היא מעודדת את המשתתפים להשתהות ולחשוב על המפגש עוד קצת לפני שחוזרים להמולת החיים. אבל לא פעם זו שאלה שמובילה לסבב סתמי שרק מסמן את היציאה, כזה שדוחק בנו לסיים ולא מזמין השתהות וחשיבה מחודשת על המפגש. תיאורים כוללניים כמו "היה מפגש חשוב ומעניין" או "למדתי המון" הופכים את הרפלקציה לטקס ריק.

אז מה התועלת האפשרית של רפלקציה? נחזור לטרקטוריסט שלנו. לכאורה, אנלוגיה מופרכת שמקבילה בין מקצועות שאין ביניהם משותף. כמנחי למידה אנחנו עסוקים ברוח, ברעיונות ולא בכריית בורות לתלוליות עפר. אבל אם נחשוב לרגע על הנחיית למידה משותפת בקהילה כפעולה מעשית שמייצרת אירוע, התרחשות שיש בה תנועה, התקדמות ויצירה, אז אולי הרפלקציה היא לא רק מצב נפשי שקשור בתחושה, ברגש או בתודעה האישית שלי. אלא, היא יכולה להוות הזדמנות לפעולה חקרנית בפני עצמה, התבוננות מחודשת בפעולות שעשינו במהלך המפגש, באירוע המשותף שיצרנו. פעולות שנעשות גם בדיבור, רגע אחר רגע – התעקשות שהתעקשנו, ויכוח שיצרנו, בירור שערכנו, מחשבות ששיתפנו ושתיקה שאימצנו. הרפלקציה היא הזדמנות לחזור אליהם ולבחון כיצד הם עיצבו את מרחב הלימוד המשותף שלנו. לחשוב על דרכי הפעולה של המנחה והמשתתפים כדי לכוון את הפעולות שלנו טוב יותר בפעם הבאה.

אלא שתוך כדי המפגש אני עסוק מדי בהנחיה ולא בחשיבה על ההנחיה. בשלב מסוים הבנתי שזה תפקוד שאני צריך להפעיל באופן יזום. הוא לא פועל קבוע ברקע. צריך במכוון לזהות ולסמן רגעים מעניינים, דברים שהשתבשו, או שהתלבטתי לגביהם לפני שעשיתי אותם, ולחזור אליהם לקראת הסוף כדי לחשוב על ההשלכות שלהם על הלמידה בקבוצה. רפלקציה היא לא פעולה שמחכה לסוף המפגש; היא נבנית לאורכו וצריכה להיות נוכחת תוך כדי התרחשות. דונלד שון (Schon) טוען שאנחנו צריכים להיות reflective-in-practice במובן זה שלא נפריד בין החשיבה לפעולה. אנחנו יוצרים אירוע חדש ומתוכו גם הבנה חדשה.

כדי ליישם רפלקציה כזאת שמחברת בין העשייה לחשיבה החלטתי להניח את הבסיס לשינוי הזה כבר בשלב מוקדם של המפגש שהנחיתי. וזה הצליח (מי שמכיר אותי בטח ירים גבה ויחשוב, יופי, איתי משתף בסיפור הצלחה אחרי שכבר שנתיים הוא מטיף לאחרים לשתף בבעיות. גיבור גדול. היי, אבל אני רפלקטיבי תוך כדי אז זה בסדר, לא?J חכו, זו הקדמה לבעיה). במפגש עסקנו באופן שבו מדריכה יכולה לפעול כשהיא נכנסת לישיבת צוות שמנחה המורה המובילה שאותה היא מדריכה. שאלנו כיצד המדריכה יכולה לתמוך בתהליך הלימוד של המובילה והצוות בזמן שחלק מהמורות תופסות אותה כסמכות דיסציפלינרית שבאה ללמד את כולן את המקצוע והוראתו. ניצלתי רגע שבו המנחה שלי, שהשתתפה במפגש, שאלה משהו שפירשתי כמו ניסיון לסייע לי לקדם את הדיון בכיוון פורה יותר. הצגתי זאת כדרך נוספת להשתתפות תומכת של מנחה, והצעתי למשתתפים לחשוב על עצמם כאילו הם היו המנחים שלי ולסמן לעצמם רגעים ספציפיים לאורך המפגש שבהם היו רוצים להתערב בפעולות ההנחיה שלי כדי שנוכל לדון בהם ברפלקציה. בעצם ביקשתי מהמשתתפים לעזור לי בחשיבה בזמן שאני פועל. קיוויתי שכך נתמקד ברגעים קונקרטיים שמעוררים שאלה לגבי שיקול הדעת שלי, ודרכם נחשוב כיצד עזרתי או הפרעתי ללמידה בקבוצה. ניסיתי לתת לגיטימציה לבקר אותי ולא להסתפק במחמאות כלליות שגרתיות.

חשוב לא פחות. חשבתי שבאופן כזה הרפלקציה תהפוך לפעולה משותפת שמעצבת את מרחב הלימוד המשותף לא פחות מפעולתו הפיזית של המחפרון. הרפלקציה היא לא רק עניין אישי, ביני לבין ההכרה שלי, אלא התבוננות משותפת על הפעולות שלנו והמרחב שיצרנו. היתרון הגדול של רפלקציה משותפת הוא שאני לא חייב להתלבט לגבי הפעולות האלה בעצמי, לשער איך הן השפיעו על המשתתפים. אני יכול לחשוב עליהן בעזרת המשתתפים ולהתבונן בעצמי מנקודות מבט נוספות – אלו של המשתתפים. הם יעזרו לי לצאת מעצמי, להתבונן מבחוץ ולחשוב תוך כדי פעולה. ומתוך כך לשקול את ההשלכות של הפעולות שלי ושל האחרים.

המשתתפים החלו לאתגר את מהלכי ההנחיה שעשיתי. הם שאלו שאלות קשות. ניסו לברר מדוע לא מיקדתי את הדיון בשלב מסוים, או מדוע לא הגבתי לאמירה ביקורתית שמישהו השמיע בניגוד למה שאני מנסה ללמד אחרים לעשות. מצאתי את עצמי מתלבט איך לנהל את השיחה הזאת ואיך להגיב. דיברתי וחשבתי תוך כדי "איך אני נשמע בשיחה עכשיו?" (רגע, זה אומר שהצלחתי להיות reflective-in-action?!). חששתי שכל ניסיון להסביר את פעולותיי נשמע מתגונן או אפולוגטי. בדיעבד אולי מוטב היה שמישהו מהמשתתפים היה מנחה את החלק הזה. תהיתי איפה עובר הגבול בין ניסיונות הסבר לבין פעולות התגוננות. מתי אני משתף ברציונל שלי ומתי אני משליט אותו על המשתתפים. החלטתי במודע לעצור ולא לנסות להסביר כל החלטה לפרטי פרטים עד שישתכנעו שצדקתי. המטרה של הרפלקציה איננה שכנוע אלא ניסיון להבין מנקודות מבט שונות את ההשפעה של פעולותינו. לפיכך, ניסיתי לשלב בין שאלות שמבררות את עמדתם לאמירות שיסבירו את הבחירות שלי.

אז למרות שדיברנו עלי, ניסיתי להיות עסוק גם בהם, במשתתפים, ולא רק בעצמי. אם התעוררו בהם שאלות אני צריך לברר את העמדה שלהם ולא להתעקש להבהיר את העמדה שלי.

הם רצו לשמוע מה היה ההיגיון במה שעשיתי ואני רציתי לתהות בעזרתם מדוע ההיגיון שלי היה לקוי או לכל הפחות לא הוביל אותי לאפקט שקיוויתי להשיג. איזון מורכב. אני לא מתכוון לטעון שצריך להפגין זהירות יתר כשמנהלים שיחת רפלקציה כזאת, אלא שצריך לשנות את העמדה שאיתה נכנסים לשיחה ואת האופן שבו חושבים על השיחה הזאת. המטרה היא לא שכנוע או רציונליזציה מאוחרת לפעולות שנעשו. השיחה הרפלקטיבית היא הזדמנות להתמקד באירוע ספציפי כדי לבחון איך כולנו פעלנו ואיך השפענו על האחרים ועל הלמידה המשותפת.

אחת התובנות שהפקתי מתוך השיחה הייתה שהרפלקציה היא לא רק שלי. צריך להתייחס לפעולות של כלל המשתתפים באירוע שבו אנחנו מתמקדים. הרי הפעולות שלי היו בתוך הקשר מסוים – בין אם הגבתי לאמירה ביקורתית שנשמעה או החלטתי להבליג – הן נבעו מפרשנות (מודעת או לא) של הסיטואציה תוך כדי התרחשותה. גם כשתוהים באופן מפורש איפה המנחה פספס או אפילו טעה, השיחה לא צריכה לנתק אותו מהסיטואציה שבה פעל ומהתבוננות בכלל המשתתפים ופעולתם. רפלקציה לא חייבת להסתפק במה שלקחתי באופן אישי מהמפגש, אלא להוביל לבחינה של תהליך הלימוד המשותף של הקבוצה כדי לפתח את שיקול הדעת של כלל המשתפים לקראת המפגשים הבאים.