להיות מעשיים במובן הרחב

בנצי סלקמון

התפתחות מקצועית של מורים היא עניין מבורך. כולם רוצים את המורים שלהם לומדים, מתפתחים, סקרנים, חוקרים את עולמם ואת עבודתם. הסקרנות היא אחרי הכל, תכונה מידבקת. האם יש משהו החשוב לנו יותר להנחיל מאת אהבת הידע והפליאה לנוכח העולם? לכן, חשוב מאוד שמורים יפתחו את תחומי העניין שלהם וחשוב עוד יותר שבתי הספר יכילו מסגרות ללימוד ולחקירה משותפת של ההוראה והלמידה. אנו יודעים מאינספור מחקרים, המפתח לכל שינוי במערכת החינוך הוא שינוי פדגוגי. אז, צאו לדרך ובהצלחה!…

"רגע", אומרים אחדים, "למידה של מורים את עבודתם היא אכן עניין מבורך, אבל כמה היא מעשית? אנחנו כאן בשביל התלמידים בסופו של דבר. חשוב שהמורים יפגשו בקהילות למידה, חשוב שיחקרו את עצמם, יחשפו לתיאוריות חדשות ויבנו ידע חדש, אבל מתי אראה את השינוי בכיתה? למידה זה חשוב, אבל חשוב להתמקד ולהיות מעשיים".

מה מעורר בך המשפט האחרון? מה מידת ההסכמה שלך איתו כמורה? אי נחת? הסכמה? אולי התנגדות? מה המשפט הזה ודומיו מלמדים אותנו? האמנם יש מקום ל'אבל' בין למידה לבין ההתמקדות והמעשיות? האם רצוי למקד את הלמידה או לתת לה לפרוח ובלבד שתתרחש? האם ניתן לכוון אותה לכיוונים מעשיים מבלי להכחיד את חדוות הלמידה? ומהי אותה מעשיות עליה תמיד מדברים בסבר פנים חמור ורציני ומדוע היא נתפשת כמנוגדת ללמידה? אם תרצו, תוכלו להשתמש במשפט האחרון כבנייר לקמוס לבחינת העמדות והתפישות שלך ביחס לידע, למידה ופעולה (מעשית).

לעתים, אנשים משתמשים במילים כמו "להיות מעשיים" כדי להבדיל בין העולם הפרקטי של המעשים לבין העולם הלא ממשי של הרעיונות והאידיאות. כך מתפקדת לפעמים המילה 'תיאוריה' כמילת גנאי: "מספיק עם התיאוריות, תעברי לתכלס" או "היא היתה מעניינת, אבל תיאורטית מדי". שימוש כזה במילים מספר לנו שהעולם שלנו הוא עולם של מעשים ופעולות ואילו עולם הרוח, עולם הרעיונות, הוא סוג של נספח משעשע, שטוב לעסוק בו לעתים, בשעות הפנאי, ובלבד שיהיה ברור כיצד הוא תורם ומביא תועלת למלאכות המעשיות, להוראה, לעולם האמיתי בו אנו חיים.

ניתן למצוא את היחס הזניח לחשיבה מופשטת ו"בלתי מעשית" באינספור היבטים בחיי המורים. חשבו על תכניות הלימודים של ילדינו ועל המקום המצטמצם והולך של כל מה שאינו מעשי, כלומר ניתן לאמוד את תוצריו בקלות. חשבו על כנסים והשתלמויות, בהם מורים מתארחים במלונות יפים ומתכנסים מעת לעת לשמוע הרצאה על קפה ועוגה. חשבו על ההדרכות, הקורסים והסדנאות המתחילים בתשלום חוב קטן ל'תיאוריה' לפני שצוללים למעשיות, לכלים ולשיטות עבודה.

מצאתי פסקה אופיינית באתר של מאמנים אישיים, העוסקים בשיפור המעשיות. הבעיה ממנה סובלים האנשים, ניחשתם נכון, היא מחשבת יתר:

התרבות בה אנחנו חיים, מעודדת אותנו לחקור כל דבר שקורה לנו. התרגלנו לחשוב לעומק על החיים ועל עצמנו, התרגלנו להתמודד עם דילמות רבות ואנו יודעים לנתח מצבי חיים מורכבים. אך מה אם כל מה שאנו עושים הוא לחשוב על המצב? מה אם שכחנו להיות מעשיים? בכדי שיקרו שינויים בחיים עלינו להיות הרבה יותר מעשיים והרבה פחות תיאורטיים.

ההנגדה בין ידע מעשי (חשוב) לידע תיאורטי (מעניין אולי, אך לא חשוב) גורמת לחינוך נזק רב. עבודת ההוראה היא עבודה מעשית, על כך אין ויכוח, אך ממה מורכבת מעשיות זו? המעשיות בהוראה מורכבת מיכולת מחשבתית גבוהה של המורה, שצריכה לקרוא ולפרש אינספור סיטואציות אנושיות בכל יום עבודה; היא מבוססת על יכולתה לדמיין: תמונות עתיד של תלמידיה, סביבות הוראה חדשות, שאלות המתאימות להקשרים העולים בדיונים בשיעור, נסיבות שהובילו תלמיד להגיב כמו שהגיב. המעשיות מורכבת מהיכולת לבקר רעיונות ומבעים של תלמידים, לנתח אותם, ולהציע משוב שיקדם את חשיבתם. המעשיות מבוססת על רגישות המבט, כלומר על היכולת להבחין בפרטים המתרחשים בכיתה, לייחס להם חשיבות ולהעניק להם משמעות.

מורים צופים יחד בייצוג מהכיתה. בכוונתם ללמוד משהו חדש על דרכי העבודה של המורה, או על דרכי הלמידה של התלמידים, או, במקרה הכי טוב, על הקשר בין השתיים. למה אנו מתכוונים כשאנו דורשים מהם להיות מעשיים? ביטוי אחד של מעשיות יהיה לדרוש שכל ישיבה תסתיים בכללי עשה ואל תעשה שיבואו לידי ביטוי בכיתה בנסיבות דומות. רמה גבוהה יותר של מעשיות תהיה לדרוש מהמורים לחקור את פעולותיהם תוך שהם חושבים כל הזמן על האופן שבו התובנות שהם מפתחים מיתרגמות לשפת המעשה החינוכי. ביטוי אחר של מעשיות יהיה לדרוש מהמורים להשתמש בשפה מדויקת ומפורטת יותר כשהם עוסקים בניתוח המעשה החינוכי.

אני כותב זאת וחושב על זוכי פרס הנובל לכימיה 2017:

הזוכים בפרס נובל לכימיה לשנת 2017 הם ז'אק דיבושה משוויץ, יואכים פרנק מארה"ב וריצ'רד הנדרסון מבריטניה – כך הודיעה ועדת הפרס היום (רביעי(. השלושה זכו בפרס הודות לפיתוח מיקרוסקופ אלקטרונים קריוגני שמפשט ומשפר דימות מולקולות הנמצאות בבעלי חיים. (נענע, 4.10.17)

הכלי החדש שפיתחו, מיקרוסקופ אלקטרונים קריוגני (!), מאפשר ראייה חודרת יותר לתוך הדברים. עולם חדש של ידע ביוכימי נוצר בזכותו. היה להם החופש לשאול ולחקור בנושאים המעניינים אותם. הם ידעו כיצד להפוך בעיה שהעסיקה אותם לשאלה מחקרית ולפתח עבורה פתרון טכנולוגי.

המורים יושבים ומפתחים כלים חדשים להתבוננות בעבודתם, כלים מיקרוסקופים ממש, המתחקים אחר הדיבור של התלמידים בכיתה, מבע אחר מבע למשל, במטרה לשאול כיצד מתבצעת בניית הידע בכיתות שלנו, אם היא בכלל מתבצעת. מורים אחרים לומדים לשאול מה הקשר בין האופן שבו אני מתייחסת לתלמידים בכיתה לבין העובדה שתלמידים בנים נמנעים מלפתח את רעיונותיהם במליאה. קהילות המורים מתפתחות בהתאם לבעיות המעסיקות אותם.

לא נוכל לפתח את המקצועיות בצוותי ההוראה שלנו אם לא נחשוב מחדש על המושגים הבסיסיים ביותר המרכיבים את העבודה החינוכית: פעולה, למידה, כלים, שפה, ידיעה. עלינו לעדכן את מילון מונחי היסוד שלנו ובעיקר לחשוב היטב על היחסים ביניהם. הפער ביניהם, ובכן, האם בכלל יש פער?

"התודעה היא הרחבה של הידיים ושל הכלים שאנו משתמשים בהם ושל העבודות שבהן אנו מיישמים אותם" (ג'רום ברונר, תרבות החינוך, עמוד 154)

אם אנחנו לא רוצים להיות המורה שגוער בתלמידותיו, העסוקות בפיתוח רעיון חדש, להיות מעשיות, משום שהוא לא מבין איך השיחה שלהן קשורה לחומר הלימוד, ואם איננו רוצים לבלום תהליכי חקירה בקהילות מורים באמצעות הכוונה בלתי פוסקת למעשיות, עלינו להיות מעשיים במובן הרחב ולחשוב מחדש את השפה והחשיבה שלנו על המקצוע.